כמה מילים על ביקורת

 "אין אני פשוט אמא ביקורתית, כל פעם מחדש אני מעירה לה, אני פשוט שונאת את עצמי"

את משפט הביקורת העצמית הזה על עצם הביקורתיות השמיעה לי ג' (*).

אמא ל6, שאחת מהם היא מתבגרת צעירה שמזכירה לה מאד מאד את עצמה.

ג' מתמודדת שוב ושוב מצד אחד עם תסכולים שעולים לה מול הבת המתוקה שלה, שיותר מדי מזכירה לה צדדים שהיא מתקשה לקבל בעצמה, ומצד שני מתמודדת אחר כך עם ביקורת שלה כלפי עצמה, על האמא שהיא, על הנזק שהיא גורמת לילדה שלה, ועל עצמה שלא מצליחה להתנהל מולה בצורה נינוחה ואוהבת כמו שהיא הייתה חולמת.

נתקלתי בחיי בדעות שונות לגבי ביקורת, האם היא בונה או הורסת ובאיזה מינון היא נכונה.

אני אישית מהאסכולה שלא מאמינה שיש כזה דבר ביקורת בונה.

גם כששוט מסוג כזה גורם לילדנו או לעצמנו להיאלץ לעשות עוד צעד קטן בכיוון שהיינו רוצות,

חוץ מזה שלפעמים גם לזה זה לא עוזר, תופעות הלוואי הם דימוי עצמי שלילי, כעס, יחסים רעים, חוויה של חוסר קבלה ועוד ועוד.

זה נכון כשאנחנו חווים ביקורת ממישהו חיצוני. זה נכון לא פחות כשאנחנו ביקורתיות בעצמנו, ומבקרות בדרך כלל את עצמנו, את ילדינו, ולפעמים גם עוד כמה מהסביבה הקרובה והרחוקה.

אבל בכלל, מה שאני התמקדתי בו בעבודה עם ג' זה להבין מאיפה הביקורתיות מגיעה אליה.

הרי לבקש מהילדה לסדר את החדר אפשר בכל מיני דרכים שלא כוללות את הטונים והשפה הביקורתיים דווקא, אז למה זה ככה??

ג', כיאה לאישה ביקורתית הגיעה עם רצון בוער לשינוי, ועם אנרגיות לצאת למלחמה בכל הכוח בחלק הביקורתי הזה שבה.

אבל יחד הבנו, שביקורת היא פשוט כסות לכאב.

כשמשהו מכאיב לי, נוגע לי בנקודה רגישה, מעורר בי איזה טריגר

יש בי מטען רגשי שרוצה להשתחרר.

אפשר ללמוד לשחרר אותו בצורה אוהבת ומבוקרת, אבל כשלא נעשה את זה ברירת המחדל שלו היא או: לצאת בקיטור ועצבים או ביקורת (או ציניות או עוד כמה)

או: שאנחנו כבר מיומנות בהדחקה, נספור עד 10, נחשוב על דברים אחרים ונחכה שהוא יכנס פנימה חזרה לרחוש מתחת לפני השטח (עד להזדמנות הבאה..)

כשג' הבינה את זה בעיקר התחשק לה לבכות.

היה מדהים לראות איך ברגע שהיא למדה איך להקשיב לקול הכאוב שבתוכה, מול עצמה, מול הילדה שלה, מול הילדה שהייתה, מול האמא שהיא,

מול החדר המבולגן ומול הביקורתיות שהיא ראתה במראה,

לשחרר אותו בצורה בריאה ומפוייסת, שבמקום להפנות אליה אצבע מאשימה גורם לה להרגיש אהובה וטובה.

וגם אותי זה מרגש כל פעם מחדש לראות נשים שבטוחות שנכונה להם דרך ארוכה וקשה,

עבודה של חודשים ומאבק אדירים, ומגלות שהאוצר ממש בהישג יד מתחת לגשר, ויכול להיות שלהן תוך שבוע שבועיים, אם רק יחפרו במקום הנכון

אז תאהבו את עצמכן גם אתן, ואל תשכחו לחפש את האוצרות שמיועדים בשבילכן

(*) השם בדוי, הפרטים שונו אך העקרון נשאר

איך מתמודדים עם העומסססס?

 אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה מאמהות זה שעמוס.

עמוס בעבודה, עמוס בבית, עמוס עם הילדים,

צריך לסוע ולחזור, ולעבוד ולהלביש, ולקחת ולדאוג, וללכת ולחזור.

הרבה הרבה פרטים קטנים ובלתי נגמרים, שרובם גם רוטיניים, שגורמים לאיזשהי תחושה של עבודה בלתי נגמרת, מירוץ אחרי הזמן, חוסר פניות לשם דבר, ורשימה בלתי נגמרת של דברים שלא מגיעים אליהם.

בחוויה כזאת לא פלא שנשים מרגישות שהן לא מגיעות ללשבת עם חברה, ללכת לחוג שיעשה להן טוב ואפילו לתור שהן צריכות לרופא אבל הוא לא מספיק קריטי.

לכן הדבר שהכי חשוב להבין כאן, זה איך להסתכל על הרשימה הלא נגמרת הזאת.

אני לא מדברת עכשיו על מה "צריך" וכדאי לבחון שוב, למה צריך והאם זה נכון לי, שזה נושא חשוב לפוסט בפני עצמו,

אלא רוצה לתת 3 נקודות חשובות שיאפשרו לנו להסתכל אחרת על הרשימה הזאת:

1. מה שאנחנו באמת צריכות זה לא ניהול נכון של הזמן אלא ניהול נכון של האנרגיות.

עם חוסר חשק, מחשבות דאוגות, עייפות מלילה חלקי, ובכללית דאוון וחויית עומס,

כל דבר לוקח הרבה יותר זמן ממה שהוא לכאורה אמור לקחת.

לעומת זאת כשאנחנו במצב אנרגטי וחיוני הכל נראה אחרת.

לכן הדבר הנכון הוא לנהל נכון את האנרגיות הרגשיות שלנו.

2. אז איך מנהלים נכון אנרגיות רגשיות? קודם כל מבינים שזה המשאב הכי יקר שלנו. זה הדלק לחיים. לא מתייחסים לזה כאל מותרות שזמנן בפנסיה, אלא כהשקעה הטובה ביותר שמניבה לנו גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך.

ובלי קשר זה טעם החיים.

3. ואיך זה נראה בפועל? ממש כמו רכב או פלאפון, גם אותנו צריך להטעין, ועדיף להתחיל יום בבטריה מלאה כדי שנוכל לסיים אותו בטוב.

לכן דברים שנותנים לנו כח, שחשובים לנו, שמשמחים אותנו, יקבלו מקום של כבוד בסדר העדיפויות שלנו.

ויחד עם זה, דברים שמדאיגים, שמצערים, שמבאסים, גם אליהם נשים לב.

אם נפגעתי בעבודה או מחמותי, להדחיק ולהמשיך הלאה גורם למשקעים ולמטען רגשי שהולך ומצטבר, שרובנו למרבה הצער כבר התרגלנו לשאת איתנו.

בלי שנשים לב כל אלה שואבים ממנו כוחות חיים ומכבידים עלינו, גם אם לא נהיה מודעות לכך.

ניהול אנרגיות נכון בנוי מלהוסיף דברים שיכניסו לנו כח, ולדעת לשחרר נכון רגשות וכאבים ששואבים אותו.

בתמונה:

הפרחים האהובים עלי מגינתנו, אחד מטעני האנרגיה יותר טובים

לקראת תשעה באב

 בטוח שיצא לך לראות סצנה כזאת, ילד שבוכה

כי כואב לו ונשמות טובות (באמת) 

שאומרות לו "לא קרה כלום" או "אין דבר" או "תראה הנה פיל/סרט/שלוק".

בטוח שיצא לך לראות גם סצנה כזאת, מישהי שנפגעה ואומרים לה 

"היא לא באמת התכוונה", "אל תתייחסי", או "זה לא באמת מעליב".

המשותף הוא שקשה לאנשים להתמודד עם כאב, ושקשה לאנשים לראות אחרים כואבים (וזה בסדר), 

וגם, שכשכואב לנו הדחף הראשוני, גם של הסביבה וגם שלנו הוא להרחיק מעצמנו את הכאב.

או החוצה (להתעסק במי שהכאיב) או פנימה (להגיד שבעצם זה לא, או להסיח את הדעת).

בימים אלה של בין המצרים אנחנו לומדים 

ש"מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה".

הדרך לשמחה ולגאולה לא עוברת בהדחקה, לא עוברת בלהגיד לא נורא, 

או יהיה חדש, או נסתכל על מה שיש 

אלא השלב הראשון הוא אבל.

להסתכל בעיניים לכאב ולחסר, ולהסכים פשוט להיות בהם.

ולמה בעצם דווקא מי שמתאבל זוכה לבניין?

טיפה מורכב תחזיקו.

אם קיבלתי מכה, פיזית או רגשית, בכוונה או בטעות 

ואני אומרת לעצמי לא נורא זה יעבור, או יהיה בסדר, או תתגברי,

באיזשהו מקום אני אומרת לעצמי שהמציאות הזאת 

היא משהו שסך הכל הוא חלק מהמציאות שלי.

ובהפוך על הפוך, כשאני כואבת את המכה, כשאני בוכה, ומצטערת,

אני בעצם אומרת שיש פה משהו שהוא לא האידאל מבחינתי.

שאני ראויה למשהו אחר, שלם יותר, גדול יותר וטוב יותר. 

והדרך לגאולה, והדרך לבניין, עוברת דווקא בכאב, 

ודווקא בהבנה שבעצם הכאב מסתתרת תודעה של גאולה.

שנזכה כולנו לכאוב את החסרון הזה, ואלה שנובעים ממנו בצורה בריאה

ומתוך כך לגאולה שלמה מהרה.

זה לא את, זה אני

 כמה פעמים יוצא לנו להפגע מאחרים?

זו יכולה להיות סתם שכנה שזרקה הערה קלילה ומצחיקה שממש ממש לא הצחיקה אותך, 

או בעלך שניסה להפתיע אותך במשהו שרק ביאס. 

לפעמים זו החמות שניסתה לתת לך עצה בגידול הילדים, או אמא שלך, 

ששאלה משהו קצת ציני על המראה החיצוני שלך בדרך אגב. 

לרוב, אם נשאל אחרים, או נדקלם לעצמנו מה שהתרגלנו לשמוע, 

נגיד לעצמנו שהם לא התכוונו, שהם רק רצו לצחוק/ לעזור/ להיטיב ואין מה לקחת ללב. 

והאמת? שאובייקטיבית זה נכון הרבה פעמים.

שכנה שלך ממש לא חשבה שהערה על ילודה תציף לך את המקומות הכי כואבים,

בעלך חשב מה ישמח אותך ולמרבה הצער קלע לדבר ההופכי,

חמותך באמת רצתה לתרום לך מנסיונה רב השנים בלי לרמוז שאת אמא לא טובה, 

ואמא שלך חשבה שזה יעודד אותך לעשות משהו טוב עם עצמך, 

ולא יגרום לך לשקוע עוד יותר בתחושת הכשלון שלך בנושא הספציפי הזה. 

אבל, ללב שלך זה לא ממש עוזר. 

את עדיין מרגישה שם כעס או עלבון או כאב, או גם וגם,

וגם אם תספרי לעצמך שאף אחד לא רצה להזיק לך, וגם אם תשכנעי את עצמך 

שרצו רק לטובתך ובכח תנסי לפרש את הדברים אחרת,

או שזה לא ישכנע אותו בכלל, או שהרגשות האלה יודחקו קצת, 

עד לפעם הבאה שמשהו יעורר אותם, עם הריבית של הפעם הקודמת. 

אז מה בעצם קורה שם? 

כמאמר הפתגם הידוע, זה לא אתה, זה אני. 

כשאנחנו נפגעים, כאובים, מרגישים רע, זה בגלל שדרכו לנו על פצע. 

וכל אחד מאיתנו נושא בלב שלו פצעים משלו. 

יש פצע שקוראים לו "אף אחד לא אוהב אותי" ויש פצע שקוראים לו "לא רוצים אותי".

יש פצע שקוראים לו "אף אחד לא דואג לי" ויש פצע שקוראים לו "אני לא שווה".

לכל אחד ואחת יש פצעים משלו. כאב שנוצר לרוב בילדות, ולא לגמרי התרפא. 

וכל פעם שדורכים עליו, הוא כואב מחדש.

וזה לא הם, זאת אני. 

זו אני שמרגישה עכשיו לא שווה בגלל ההערה של השכנה. 

לא כי היא התכוונה להרע לי, כי הרגשתי שוב את הכאב הזה שיש לי כבר מזמן שעוד לא נרפא. 

זו אני שמרגישה עכשיו שאף אחד לא דואג לי בגלל סיטואציה של מה בכך לכאורה, 

וזו אני שמרגישה כאב לב ממש, בגלל הערת אגב של מישהי שאני לא בהכרח מכירה. 

אבל זה לא הם, זאת אני. 

הנטיה הטבעית שלנו, היא להשליך את הכאב כלפי חוץ;

הוא עשה לי כך, היא לא נתנה לי גם, היא אמרה לי את זה, והן עשו לי פרצוף. 

כי כאב הוא, ובכן, כואב. 

והרבה יותר פשוט וקל לנו לומר שאף אחד לא התכוון ולכן לא צריך לכאוב,

או לכעוס על מישהו שדרך לי בלי להתכוון על הפצע, 

וככה לא לראות את הפצע אלא להשליך את הכאב מאיתנו כלפיו. 

אבל באמת, זה לא הם. זה אנחנו. 

ככל שנדע להתבונן במציאות כך, נתחיל לפתוח לעצמנו את הדרך

לרפא את הלב.

איך בכלל? ולמה זה ככה? בהמשך בע"ה.