כמה פעמים יוצא לנו להפגע מאחרים?
זו יכולה להיות סתם שכנה שזרקה הערה קלילה ומצחיקה שממש ממש לא הצחיקה אותך,
או בעלך שניסה להפתיע אותך במשהו שרק ביאס.
לפעמים זו החמות שניסתה לתת לך עצה בגידול הילדים, או אמא שלך,
ששאלה משהו קצת ציני על המראה החיצוני שלך בדרך אגב.
לרוב, אם נשאל אחרים, או נדקלם לעצמנו מה שהתרגלנו לשמוע,
נגיד לעצמנו שהם לא התכוונו, שהם רק רצו לצחוק/ לעזור/ להיטיב ואין מה לקחת ללב.
והאמת? שאובייקטיבית זה נכון הרבה פעמים.
שכנה שלך ממש לא חשבה שהערה על ילודה תציף לך את המקומות הכי כואבים,
בעלך חשב מה ישמח אותך ולמרבה הצער קלע לדבר ההופכי,
חמותך באמת רצתה לתרום לך מנסיונה רב השנים בלי לרמוז שאת אמא לא טובה,
ואמא שלך חשבה שזה יעודד אותך לעשות משהו טוב עם עצמך,
ולא יגרום לך לשקוע עוד יותר בתחושת הכשלון שלך בנושא הספציפי הזה.
אבל, ללב שלך זה לא ממש עוזר.
את עדיין מרגישה שם כעס או עלבון או כאב, או גם וגם,
וגם אם תספרי לעצמך שאף אחד לא רצה להזיק לך, וגם אם תשכנעי את עצמך
שרצו רק לטובתך ובכח תנסי לפרש את הדברים אחרת,
או שזה לא ישכנע אותו בכלל, או שהרגשות האלה יודחקו קצת,
עד לפעם הבאה שמשהו יעורר אותם, עם הריבית של הפעם הקודמת.
אז מה בעצם קורה שם?
כמאמר הפתגם הידוע, זה לא אתה, זה אני.
כשאנחנו נפגעים, כאובים, מרגישים רע, זה בגלל שדרכו לנו על פצע.
וכל אחד מאיתנו נושא בלב שלו פצעים משלו.
יש פצע שקוראים לו "אף אחד לא אוהב אותי" ויש פצע שקוראים לו "לא רוצים אותי".
יש פצע שקוראים לו "אף אחד לא דואג לי" ויש פצע שקוראים לו "אני לא שווה".
לכל אחד ואחת יש פצעים משלו. כאב שנוצר לרוב בילדות, ולא לגמרי התרפא.
וכל פעם שדורכים עליו, הוא כואב מחדש.
וזה לא הם, זאת אני.
זו אני שמרגישה עכשיו לא שווה בגלל ההערה של השכנה.
לא כי היא התכוונה להרע לי, כי הרגשתי שוב את הכאב הזה שיש לי כבר מזמן שעוד לא נרפא.
זו אני שמרגישה עכשיו שאף אחד לא דואג לי בגלל סיטואציה של מה בכך לכאורה,
וזו אני שמרגישה כאב לב ממש, בגלל הערת אגב של מישהי שאני לא בהכרח מכירה.
אבל זה לא הם, זאת אני.
הנטיה הטבעית שלנו, היא להשליך את הכאב כלפי חוץ;
הוא עשה לי כך, היא לא נתנה לי גם, היא אמרה לי את זה, והן עשו לי פרצוף.
כי כאב הוא, ובכן, כואב.
והרבה יותר פשוט וקל לנו לומר שאף אחד לא התכוון ולכן לא צריך לכאוב,
או לכעוס על מישהו שדרך לי בלי להתכוון על הפצע,
וככה לא לראות את הפצע אלא להשליך את הכאב מאיתנו כלפיו.
אבל באמת, זה לא הם. זה אנחנו.
ככל שנדע להתבונן במציאות כך, נתחיל לפתוח לעצמנו את הדרך
לרפא את הלב.
איך בכלל? ולמה זה ככה? בהמשך בע"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה