כמה מילים על ביקורת

 "אין אני פשוט אמא ביקורתית, כל פעם מחדש אני מעירה לה, אני פשוט שונאת את עצמי"

את משפט הביקורת העצמית הזה על עצם הביקורתיות השמיעה לי ג' (*).

אמא ל6, שאחת מהם היא מתבגרת צעירה שמזכירה לה מאד מאד את עצמה.

ג' מתמודדת שוב ושוב מצד אחד עם תסכולים שעולים לה מול הבת המתוקה שלה, שיותר מדי מזכירה לה צדדים שהיא מתקשה לקבל בעצמה, ומצד שני מתמודדת אחר כך עם ביקורת שלה כלפי עצמה, על האמא שהיא, על הנזק שהיא גורמת לילדה שלה, ועל עצמה שלא מצליחה להתנהל מולה בצורה נינוחה ואוהבת כמו שהיא הייתה חולמת.

נתקלתי בחיי בדעות שונות לגבי ביקורת, האם היא בונה או הורסת ובאיזה מינון היא נכונה.

אני אישית מהאסכולה שלא מאמינה שיש כזה דבר ביקורת בונה.

גם כששוט מסוג כזה גורם לילדנו או לעצמנו להיאלץ לעשות עוד צעד קטן בכיוון שהיינו רוצות,

חוץ מזה שלפעמים גם לזה זה לא עוזר, תופעות הלוואי הם דימוי עצמי שלילי, כעס, יחסים רעים, חוויה של חוסר קבלה ועוד ועוד.

זה נכון כשאנחנו חווים ביקורת ממישהו חיצוני. זה נכון לא פחות כשאנחנו ביקורתיות בעצמנו, ומבקרות בדרך כלל את עצמנו, את ילדינו, ולפעמים גם עוד כמה מהסביבה הקרובה והרחוקה.

אבל בכלל, מה שאני התמקדתי בו בעבודה עם ג' זה להבין מאיפה הביקורתיות מגיעה אליה.

הרי לבקש מהילדה לסדר את החדר אפשר בכל מיני דרכים שלא כוללות את הטונים והשפה הביקורתיים דווקא, אז למה זה ככה??

ג', כיאה לאישה ביקורתית הגיעה עם רצון בוער לשינוי, ועם אנרגיות לצאת למלחמה בכל הכוח בחלק הביקורתי הזה שבה.

אבל יחד הבנו, שביקורת היא פשוט כסות לכאב.

כשמשהו מכאיב לי, נוגע לי בנקודה רגישה, מעורר בי איזה טריגר

יש בי מטען רגשי שרוצה להשתחרר.

אפשר ללמוד לשחרר אותו בצורה אוהבת ומבוקרת, אבל כשלא נעשה את זה ברירת המחדל שלו היא או: לצאת בקיטור ועצבים או ביקורת (או ציניות או עוד כמה)

או: שאנחנו כבר מיומנות בהדחקה, נספור עד 10, נחשוב על דברים אחרים ונחכה שהוא יכנס פנימה חזרה לרחוש מתחת לפני השטח (עד להזדמנות הבאה..)

כשג' הבינה את זה בעיקר התחשק לה לבכות.

היה מדהים לראות איך ברגע שהיא למדה איך להקשיב לקול הכאוב שבתוכה, מול עצמה, מול הילדה שלה, מול הילדה שהייתה, מול האמא שהיא,

מול החדר המבולגן ומול הביקורתיות שהיא ראתה במראה,

לשחרר אותו בצורה בריאה ומפוייסת, שבמקום להפנות אליה אצבע מאשימה גורם לה להרגיש אהובה וטובה.

וגם אותי זה מרגש כל פעם מחדש לראות נשים שבטוחות שנכונה להם דרך ארוכה וקשה,

עבודה של חודשים ומאבק אדירים, ומגלות שהאוצר ממש בהישג יד מתחת לגשר, ויכול להיות שלהן תוך שבוע שבועיים, אם רק יחפרו במקום הנכון

אז תאהבו את עצמכן גם אתן, ואל תשכחו לחפש את האוצרות שמיועדים בשבילכן

(*) השם בדוי, הפרטים שונו אך העקרון נשאר