מאיפה מגיעה האלימות?

 היום כשחזרתי מהעבודה הרדיו ברכב דלק על גל"צ, 

ובתכנית אברי גלעד מעלה מאזינים לדבר על האלימות.

וכל אחד בתורו מסביר ממה האלימות נובעת.

אחד הסביר שהאלימות נובעת מבורות, והאחר הסביר שזה בגלל הרבנים, וכל אחד חיפש לו ומצא אשמים משלו (לרוב מהמחנה היריב כמובן).

ולרגע, היה בא לי לעלות לשידור גם. ממש שקלתי לעשות את זה בפעם הראשונה בחיי, אבל אז נהיה לי ירוק ברמזור, אז לכן אני אגיד כאן מה שרציתי לומר על אלימות, וזה:

בואו נחפש את השורש. מתי המקרה הכי ראשוני של אלימות שאנחנו פוגשים? 

בתור אמא אני יכולה להגיד שהרבה פעמים ילדים קטנים בגיל שנתיים ואפילו פחות, 

כאלה שאני מקווה שעוד קשה להגדיר בורים ולא ממש מכירים רבנים עלולים להכות ולהרביץ. 

מין אינסטינקט כזה מולד, גם בלי לראות אף אחד שעושה ככה.

כי אלימות, זו כידוע סוג של אילמות.

ברגע שיש בתוך ילד קטן שמקנא באחיו התינוק, או שרוצה במבה כל כך ולא קיבל, 

ובאותה מידה גם בנו המבוגרים אנרגיה רגשית, שמחפשת לה מקום לצאת, להתבטא, להתפרק, וזה לא קורה, האנרגיה הזאת עלולה להתבטא באלימות.

כשמדובר בילדים קטנים, או במי שהשפה פחות נגישה לו, זה יהיה במכות או בעיטות או דחיפות.

וכשמדובר באנשים בוגרים יותר, זה יתבטא במילים.

(בתכנית אורי אנחנו ממש מבינים לעומק, ולומדים לזהות איך) כל דיבור נגוע, אם זה ציניות, ביקורת, מרירות, האשמה וכל דיבור שהוא פוגעני הם בעצם לבוש לכאב שלא קיבל מקום, ובמקום לקבל מקום וקשב מופנה כלפי חוץ.

ואדם שמרגיש שקולו לא נשמע, שאין לו מקום, שאין לו ביטוי,

שמרגיש שלא רואים אותו או שמקומו נרמס, באופן טבעי יותר יצבור רגשות קשים, 

וככל שלא יוכל לבטא אותם בין אם בגללו ובין אם בגלל הסביבה, הוא הופך להיות איזשהי פצצה רגשית מתקתקת.

זה פוגש אותי המון גם עם נשים שמנסות לטפל במידת הכעס שלהן.

אני שומעת על דרכים כמו לספור עד 10, לנשום עמוק, לחשוב על חוף ים.

הכעס כמו עוד רגשות לא פוטוגניים, הוא לבוש למשהו עמוק ופנימי יותר. 

לנסות להתעלם, להעלים ולהאלים אותו זה לא יעזור.

מלחמה בכעס עצמו, היא בסופו של דבר מלחמה בסימפטום ולפעמים אפילו בנו עצמנו, שרק משאירה אם לא מעמיקה את נקודת השורש שהצמיחה אותו.

זאת הסיבה שלמרות שמעולם לא הייתי מצביעת עבודה או מרץ, שמחתי עבור הקולות האלה בעם שלי, שיש להם מנהיגות שראויה בעיניהם, שתאפשר להם להשמיע את הקול שלהם.

הדחקה, ורמיסה של קולות, בין במובן האישי שלנו מול עצמנו,

בין במובן המשפחתי והחברתי שלנו מול הסובבים אותנו, ובין במובן הלאומי, מביאה לחויית דחק שמולידה דברים לא טובים.

ואני, כששמעתי את התכנית הזאת, החלטתי בסוף לא לעלות לשידור, אבל בכל זאת להשמיע את מה שבער בי.

תודה שהקשבתם❤️

כמה מילים על ביקורת

 "אין אני פשוט אמא ביקורתית, כל פעם מחדש אני מעירה לה, אני פשוט שונאת את עצמי"

את משפט הביקורת העצמית הזה על עצם הביקורתיות השמיעה לי ג' (*).

אמא ל6, שאחת מהם היא מתבגרת צעירה שמזכירה לה מאד מאד את עצמה.

ג' מתמודדת שוב ושוב מצד אחד עם תסכולים שעולים לה מול הבת המתוקה שלה, שיותר מדי מזכירה לה צדדים שהיא מתקשה לקבל בעצמה, ומצד שני מתמודדת אחר כך עם ביקורת שלה כלפי עצמה, על האמא שהיא, על הנזק שהיא גורמת לילדה שלה, ועל עצמה שלא מצליחה להתנהל מולה בצורה נינוחה ואוהבת כמו שהיא הייתה חולמת.

נתקלתי בחיי בדעות שונות לגבי ביקורת, האם היא בונה או הורסת ובאיזה מינון היא נכונה.

אני אישית מהאסכולה שלא מאמינה שיש כזה דבר ביקורת בונה.

גם כששוט מסוג כזה גורם לילדנו או לעצמנו להיאלץ לעשות עוד צעד קטן בכיוון שהיינו רוצות,

חוץ מזה שלפעמים גם לזה זה לא עוזר, תופעות הלוואי הם דימוי עצמי שלילי, כעס, יחסים רעים, חוויה של חוסר קבלה ועוד ועוד.

זה נכון כשאנחנו חווים ביקורת ממישהו חיצוני. זה נכון לא פחות כשאנחנו ביקורתיות בעצמנו, ומבקרות בדרך כלל את עצמנו, את ילדינו, ולפעמים גם עוד כמה מהסביבה הקרובה והרחוקה.

אבל בכלל, מה שאני התמקדתי בו בעבודה עם ג' זה להבין מאיפה הביקורתיות מגיעה אליה.

הרי לבקש מהילדה לסדר את החדר אפשר בכל מיני דרכים שלא כוללות את הטונים והשפה הביקורתיים דווקא, אז למה זה ככה??

ג', כיאה לאישה ביקורתית הגיעה עם רצון בוער לשינוי, ועם אנרגיות לצאת למלחמה בכל הכוח בחלק הביקורתי הזה שבה.

אבל יחד הבנו, שביקורת היא פשוט כסות לכאב.

כשמשהו מכאיב לי, נוגע לי בנקודה רגישה, מעורר בי איזה טריגר

יש בי מטען רגשי שרוצה להשתחרר.

אפשר ללמוד לשחרר אותו בצורה אוהבת ומבוקרת, אבל כשלא נעשה את זה ברירת המחדל שלו היא או: לצאת בקיטור ועצבים או ביקורת (או ציניות או עוד כמה)

או: שאנחנו כבר מיומנות בהדחקה, נספור עד 10, נחשוב על דברים אחרים ונחכה שהוא יכנס פנימה חזרה לרחוש מתחת לפני השטח (עד להזדמנות הבאה..)

כשג' הבינה את זה בעיקר התחשק לה לבכות.

היה מדהים לראות איך ברגע שהיא למדה איך להקשיב לקול הכאוב שבתוכה, מול עצמה, מול הילדה שלה, מול הילדה שהייתה, מול האמא שהיא,

מול החדר המבולגן ומול הביקורתיות שהיא ראתה במראה,

לשחרר אותו בצורה בריאה ומפוייסת, שבמקום להפנות אליה אצבע מאשימה גורם לה להרגיש אהובה וטובה.

וגם אותי זה מרגש כל פעם מחדש לראות נשים שבטוחות שנכונה להם דרך ארוכה וקשה,

עבודה של חודשים ומאבק אדירים, ומגלות שהאוצר ממש בהישג יד מתחת לגשר, ויכול להיות שלהן תוך שבוע שבועיים, אם רק יחפרו במקום הנכון

אז תאהבו את עצמכן גם אתן, ואל תשכחו לחפש את האוצרות שמיועדים בשבילכן

(*) השם בדוי, הפרטים שונו אך העקרון נשאר

איך מתמודדים עם העומסססס?

 אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה מאמהות זה שעמוס.

עמוס בעבודה, עמוס בבית, עמוס עם הילדים,

צריך לסוע ולחזור, ולעבוד ולהלביש, ולקחת ולדאוג, וללכת ולחזור.

הרבה הרבה פרטים קטנים ובלתי נגמרים, שרובם גם רוטיניים, שגורמים לאיזשהי תחושה של עבודה בלתי נגמרת, מירוץ אחרי הזמן, חוסר פניות לשם דבר, ורשימה בלתי נגמרת של דברים שלא מגיעים אליהם.

בחוויה כזאת לא פלא שנשים מרגישות שהן לא מגיעות ללשבת עם חברה, ללכת לחוג שיעשה להן טוב ואפילו לתור שהן צריכות לרופא אבל הוא לא מספיק קריטי.

לכן הדבר שהכי חשוב להבין כאן, זה איך להסתכל על הרשימה הלא נגמרת הזאת.

אני לא מדברת עכשיו על מה "צריך" וכדאי לבחון שוב, למה צריך והאם זה נכון לי, שזה נושא חשוב לפוסט בפני עצמו,

אלא רוצה לתת 3 נקודות חשובות שיאפשרו לנו להסתכל אחרת על הרשימה הזאת:

1. מה שאנחנו באמת צריכות זה לא ניהול נכון של הזמן אלא ניהול נכון של האנרגיות.

עם חוסר חשק, מחשבות דאוגות, עייפות מלילה חלקי, ובכללית דאוון וחויית עומס,

כל דבר לוקח הרבה יותר זמן ממה שהוא לכאורה אמור לקחת.

לעומת זאת כשאנחנו במצב אנרגטי וחיוני הכל נראה אחרת.

לכן הדבר הנכון הוא לנהל נכון את האנרגיות הרגשיות שלנו.

2. אז איך מנהלים נכון אנרגיות רגשיות? קודם כל מבינים שזה המשאב הכי יקר שלנו. זה הדלק לחיים. לא מתייחסים לזה כאל מותרות שזמנן בפנסיה, אלא כהשקעה הטובה ביותר שמניבה לנו גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך.

ובלי קשר זה טעם החיים.

3. ואיך זה נראה בפועל? ממש כמו רכב או פלאפון, גם אותנו צריך להטעין, ועדיף להתחיל יום בבטריה מלאה כדי שנוכל לסיים אותו בטוב.

לכן דברים שנותנים לנו כח, שחשובים לנו, שמשמחים אותנו, יקבלו מקום של כבוד בסדר העדיפויות שלנו.

ויחד עם זה, דברים שמדאיגים, שמצערים, שמבאסים, גם אליהם נשים לב.

אם נפגעתי בעבודה או מחמותי, להדחיק ולהמשיך הלאה גורם למשקעים ולמטען רגשי שהולך ומצטבר, שרובנו למרבה הצער כבר התרגלנו לשאת איתנו.

בלי שנשים לב כל אלה שואבים ממנו כוחות חיים ומכבידים עלינו, גם אם לא נהיה מודעות לכך.

ניהול אנרגיות נכון בנוי מלהוסיף דברים שיכניסו לנו כח, ולדעת לשחרר נכון רגשות וכאבים ששואבים אותו.

בתמונה:

הפרחים האהובים עלי מגינתנו, אחד מטעני האנרגיה יותר טובים