בטוח שיצא לך לראות סצנה כזאת, ילד שבוכה
כי כואב לו ונשמות טובות (באמת)
שאומרות לו "לא קרה כלום" או "אין דבר" או "תראה הנה פיל/סרט/שלוק".
בטוח שיצא לך לראות גם סצנה כזאת, מישהי שנפגעה ואומרים לה
"היא לא באמת התכוונה", "אל תתייחסי", או "זה לא באמת מעליב".
המשותף הוא שקשה לאנשים להתמודד עם כאב, ושקשה לאנשים לראות אחרים כואבים (וזה בסדר),
וגם, שכשכואב לנו הדחף הראשוני, גם של הסביבה וגם שלנו הוא להרחיק מעצמנו את הכאב.
או החוצה (להתעסק במי שהכאיב) או פנימה (להגיד שבעצם זה לא, או להסיח את הדעת).
בימים אלה של בין המצרים אנחנו לומדים
ש"מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה".
הדרך לשמחה ולגאולה לא עוברת בהדחקה, לא עוברת בלהגיד לא נורא,
או יהיה חדש, או נסתכל על מה שיש
אלא השלב הראשון הוא אבל.
להסתכל בעיניים לכאב ולחסר, ולהסכים פשוט להיות בהם.
ולמה בעצם דווקא מי שמתאבל זוכה לבניין?
טיפה מורכב תחזיקו.
אם קיבלתי מכה, פיזית או רגשית, בכוונה או בטעות
ואני אומרת לעצמי לא נורא זה יעבור, או יהיה בסדר, או תתגברי,
באיזשהו מקום אני אומרת לעצמי שהמציאות הזאת
היא משהו שסך הכל הוא חלק מהמציאות שלי.
ובהפוך על הפוך, כשאני כואבת את המכה, כשאני בוכה, ומצטערת,
אני בעצם אומרת שיש פה משהו שהוא לא האידאל מבחינתי.
שאני ראויה למשהו אחר, שלם יותר, גדול יותר וטוב יותר.
והדרך לגאולה, והדרך לבניין, עוברת דווקא בכאב,
ודווקא בהבנה שבעצם הכאב מסתתרת תודעה של גאולה.
שנזכה כולנו לכאוב את החסרון הזה, ואלה שנובעים ממנו בצורה בריאה
ומתוך כך לגאולה שלמה מהרה.
